<h1>ספר התרומות שער נ"ט חלק ב'</h1>
<h2>דף עה:</h2>
והיכא דשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו, או שאמר בחובו, ואין החוב עולה למאתים זוז, על זה גרסינן פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב] שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו. דלשון כראוי לו כיון דלא צריך למימר ליה ואמר לטפויי מילתא קא אתי. וכדאקשינן בגמ' ודילמא כראוי לו בחובו קאמר ומשני ההיא ר"ע היא דדייק לישנא יתירא, וקתני עלה ומודה ר"ע בזמן שאמר חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך, דאלמא כיון דלא צריך ואמר לטפויי מילתא אמר, ונפק ליה מיד בעל השטר על התחתונה, וכיון דאיכא למידק דלישנא יתירא דייקינן לה, ולפיכך אם אמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, אבל אם אמר לו בחובו ולא אמר כראוי לו אין לו אלא חובו. ואם אותם מאתים הם יותר מחובו מניח ליורשין אותו יתרון. ואע"ג דכתובה ובכור ידן על העליונה ואע"ג דאמר להו בבכורתו או בכתובתה ידה על העליונה ואם הן יותר נוטלין ואם הם פחות תובעין כדאיתא בפרק יש נוחלין, וטעם דבר זה פירשו הר"א היינו טעמא בחוב דליתיה ידו על העליונה, משום דהוי רבית. ומסתבר כותיה, דלא גרע כשאומר בחובו אני נותן לו מהאומר בשכר מעותיך שהם בטלות אצלי [ב"מ ע"ה ע"ב]. א"נ טעמא דמלתא גבי בנו בכור ואשתו דמקרבא דעתיה לגבייהו להיותן ידן על העליונה נתכוון, אבל בע"ח דלא מיקרבא דעתיה לגביה אין לו אלא חובו, והאי דקאמר מאתים זוז בחובו דילמא משתלי דסבר חובו מאתים זוז הוה. וכתב בעל העטור דוקא כשאמר לו בחובו הוא דאמרינן שאין לו אלא חובו, אבל אם אמר לפלוני בעל חובי סתם ולא אמר לא כראוי לו ולא בחובו, כיון דסתמא קאמר רצה המלוה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן, דבדעתיה תליא מילתא, אבל אינו נוטל את שניהם, אלא שאם הוא פקח נוטל את שניהם. והכי מוכח בכתובות פרק אלמנה נזונת [צ"ו ע"ב] דקאמר התם אמר אביי קשישא משל דר' יוסי למה הדבר דומה לשכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן, נוטלן במתנה לא כך יפה כחו. פירוש, שהרי יכול לטרוף לקוחות בחוב ולא יוכל לטרוף על המתנה. אלמא דפשיטא הוא דבסתמא רצה המלוה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן. ולא מסתברא כוותיה, דהא כשאומר כראוי לו שנוטלן ונוטל את חובו אינו משלם אלא משום דדייקינן לישנא יתירא, אלמא דבסתמא אינו נוטל אלא בחובו. וב"ה מוקים ההיא דכתובות בדקאמר כראוי לו אלא שלא חשש להאריך. ואף בכתובה כתב הראב"ד ז"ל בתשובותיו אשר שאלת במחלק נכסיו לפני אשתו ואמרה לו ההיא איתתא מה תהא עלה ואמר ינתנו ליך אלף זוז ולא אמר שום לישנא יתירא, אם לא אמר בכתובתה אינה נוטלת אלא מה שצוה עליה. וזה אינו צריך לפנים.
